"זה נפשי"

שנים נשים שמעו את המשפט הזה.

על כאבי מחזור שהשביתו אותן. על כאב באגן שלא עבר. על אנדומטריוזיס, על פיברומיאלגיה, על שלפוחית כאובה. מחלות שקופות, שלא רואים מבחוץ, ולכן קל כל כך להקטין אותן. והרבה מהמטופלות הבוגרות שלי קיבלו את האבחנה רק אחרי חמש־עשרה ועשרים שנה.

היום, כשאני עובדת עם נערות צעירות, אני רואה משהו אחר. הן מגיעות למרפאות שמכירות בכאב שלהן. שמבררות ברצינות את מה שדורש בירור. שמכבדות את הגוף, את הצעירות ואת הפרטיות שלו, ולא פעם גם את הנפש. וזה לא מובן מאליו.

עדיין יש את הגרסה המודרנית, "את בסטרס", ועוד אכתוב עליה. אבל ההתקדמות עצומה.

ואז אני חושבת: עשינו את זה. וזו הזדמנות לפנות לכל הנשים היקרות שחיכו כל כך הרבה שנים לאבחנה: תראו את המאבק שלכן נושא פרי. תראו איזה תיקון השארתן לדור הבא. הדרך שעשיתן לא הייתה לשווא.

ואם את עדיין בתוך הדרך הזאת, עם כאב שאף אחד לא מצליח להסביר: הכאב שלך אמיתי, ויש לו מענה.