מגע הוא השפה של הגוף.

השיאצו הוא אחת השיטות של הרפואה הסינית. הוא התפתח ביפן ונחשב ל"אמנות של העיוורים", שריפאו בידיים, דרך חוש מגע מעודן במקום ראייה. זו המסורת שאני ממשיכה.

אני עובדת בשיטת זן־שיאצו: עדינה, לא פולשנית, מלאה כבוד והקשבה אמיתית. היא נשענת על ההבנה שהתשובות כבר נמצאות בפנים, ושהתפקיד שלי הוא לעזור להן לצאת.

כשפגשתי את השיאצו, התאהבתי מיד ביכולת שלו לגעת באנשים כל כך עמוק. הוא הפך לשפה הטבעית שלי, ובהמשך לדרך חיים.

זה מרגיש כמו עיסוי: נעים, מרגיע, ולוחץ בדיוק במקומות הנכונים. אבל המטרה אחרת. עיסוי עובד בעיקר על השרירים. בשיאצו המגע הוא דרך לתקשר עם המערכות הפנימיות של הגוף: שישתחררו, יעבדו בצורה חלקה יותר, ויחזרו לאיזון.

וזה גם לא "דיקור בקטן". לחיצה בידיים על אותן נקודות היא לא פשרה. העור מגיב למגע אנושי יותר מכל דבר אחר, וכשמשלבים את זה עם הידע של הרפואה הסינית, מקבלים שיטה פשוטה למראה, ויעילה מאוד.

אנחנו חיים בגוף חכם. כאב ומתח נמצאים שם בדרך כלל בגלל משהו אחר, וכשפותרים אותו, הם נעלמים. אני מכירה את השכבות, את החיבורים, ואיך תנועה במקום אחד משפיעה על כל השאר. אבל כל הידע הזה הוא רק שביל ללכת בו.

מה שאני באמת עושה זה להקשיב לגוף: להרגיש מה קורה בתוכו, ומה משתנה בו תוך כדי תנועה. לכן לכל טיפול אני מגיעה כמו דף חלק, אפילו לאותו מטופל. מי שהוא היה אתמול זה לא מי שהוא היום.

אין שיאצו "מפנק" ושיאצו "מרפא". זה אותו שיאצו. מי אמר שבשביל להרגיש טוב צריך לסבול? בריאות משיגים בעבודה עם הגוף, וכשעובדים איתו ולא נגדו, מרגישים טוב בטיפול ומרגישים טוב עם התוצאות.